Dear English readers - sorry, but the following post could have been written in Hebrew only, and any attempt to translate the thoughts and feelings described in it - will just get lost in translation. See you in the next post :-)
בשבוע שעבר, בעודי יושבת בסלון הציפורניים השכונתי שלי, נכנסה לחנות אישה - לא צעירה, אך גם לא מבוגרת, לא כהה וגם לא בהירה, לא רזה ולא שמנה - ככה היא באמצע. אבל אני עם החושים הישראליים שלי שמזהים כל אחד ממרחק של קילומטר - ידעתי בדיוק מי היא ומה היא. גם ניחשתי מאיזה איזור גיאוגרפי היא בארץ.
באופן לא מפתיע, האישה השיבה לברכת השלום של בעלת העסק הסינית ביד קפוצה - כמסמנת "רגע", הוציאה טלפון נייד מהכיס, חייגה ואמרה: "כן, כן. אני פה. קחי אותה תגידי לה מה אני רוצה".
מתוך נימוס פניתי אל הגברת והצעתי לסייע בתרגום. האישה אמרה: "מה, אתה מדברת עברית?" "כן" עניתי, "מה את ישראלית?" "כן" חייכתי בשעשוע.
מאותו רגע והלאה הלך החיוך ודעך. הייתי נתונה למתקפת שאלות חודרניות וביקורתיות:
"מה את עושה כאן?
אתה גרה כאן?
מאיפה את בארץ?
במה את עובדת?
בת כמה את?
עם מי את גרה?
לבד?
רווקה?
אין לך חבר?
אם היית בארץ כבר מזמן מישהו היה חוטף אותך!"
וכן הלאה וכן הלאה...
ברגע אחד שככו הגעגועים שלי לישראל. זה צד של ישראל שאף פעם לא אהבתי - וכנראה אני לעולם לא אוהב. תחושת הבעלות שיש לישראלים על חייהם של אנשים אחרים, בעיקר ישראלים אחרים. החיים של כולנו הם חלק מהקולקטיב העברי, ולכל אחד יש זכות לקבל דו"ח מפורט על המצב המשפחתי שלך, גילך ומקצועך ולבקר את אורחות חייך.
השאלות הבודדות שאני שאלתי היו: האם את זקוקה לעזרה? מה שמך? האם את חיה פה או מבקרת? את שאר התשובות לשאלות שלא שאלתי נידבה מזל מקריית מלאכי בשטף.
והמדהים ביותר - מזל מקריית מלאכי לא עצרה לרגע כדי לשאול אותי לשמי. בינינו, היא גם לא ממש האזינה לתשובותי. נראה היה כאילו שטף השאלות אינו מתוך סקרנות ועניין אמיתי, אלא מתוך הרגל. מגונה.
